עיריית ירושלים אינה אחראית לנזקי תאונה שאירעה כתוצאה ממעידה על "אבן כיפה"

1. התביעה שלפנינו היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף נטענים כתוצאה מתאונה שלטענת התובעים נגרמה לתובעת 1 ביום 12.10.99 בשעה 24.00. להלן תיאור התאונה ותיאור הנסיבות הסובבות את מקום התאונה כפי שמופיעים בסע' 4-6 לכתב התביעה:

"4. בתאריך 12.10.99 בשעה 24.00 לערך, עת יצאה תובעת 1 מהחוג לריקודי עם אשר התקיים באולם הספורט של ביה"ס וצעדה בשביל להולכי רגל במגרש ביה"ס לעבר רכבה אשר חנה ברח' אושיסקין, נתקלה ומעדה התובעת 1 על "אבן כיפה" ^[1] שהיתה מקובעת למדרכה באמצע השביל להולכי רגל, נפלה ונחבלה .....

5.   מקום הנפילה היה ללא תאורה כלל.

6. "אבן הכיפה" לא היתה צבועה בצבע בולט, ואף לא היו

      שלטי אזהרה על הימצאותה בשטח".

2. במקור הוגשה התביעה כנגד עיריית ירושלים וכנגד מדינת ישראל-משרד החינוך והתרבות, אך בפס"ד מוסכם מיום 13.3.05 נדחתה התביעה כנגד מדינת ישראל-משרד החינוך והתרבות ונותרה כנגד עיריית ירושלים בלבד. זו האחרונה הגישה הודעה לצד ג' כנגד מרדכי שמעון שהפעיל חוג ריקודי עם בגימנסיה העברית  בה שהתה התובעת בטרם התאונה. בשל כך שהתובעת טענה שנזקי הגוף שנגרמו לה , אירעו בעת שיצאה מחוג ריקודי עם שהפעיל צד ג' טענה עיריית ירושלים בסעיף 4 להודעה לצד ג' ש" אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה ו/או ההנחה שהצד השלישי לא נקט זהירות סבירה ולפיכך על הצד השלישי מוטל הנטל להראות שלא התרשל בנסיבות העניין". בהמשך ההודעה לצד ג' טענה עיריית ירושלים פרטי רשלנות והפר חובות חקוקות למיניהן המקימות, לדעתה, אחריות של צד ג' לתאונה (שכשלעצמה הוכחשה).

3. בטרם  אדון לפני ולפנים בשאלת האחריות אציין כי למרות שהנתבעת כפרה בכתב הגנתה בעצם קרות התאונה ^[2]  וכך גם עשה צד ג' ^[3] , למעשה בסיכומים, הטענות העיקריות התייחסו לגוף שאלת האחריות וגובה הנזק.  עוד אציין כי באשר לעצם קרות התאונה ואופן התרחשותה, יש בפנינו את עדות תובעת 1 ואין כל עדות נגדית מצד הנתבעת. תובעת 1 נחקרה בחקירה נגדית ולא הנתבעת ואף לא צד ג' לא סתרו את עצם קרות התאונה. לפיכך, נקודת המוצא היא שהתאונה הנטענת ע"י תובעת 1 ואופן התרחשותה היינו היתקלות של תובעת 1 ב"אבן הכיפה" ומעידתה כתוצאה מכך אכן אירעו (אם כי אין כל פרטים על צורת ההיתקלות). 

שאלת האחריות- הצד הנורמטיבי

4. ב ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ^[4] , פ"ד לז (1) 113  נאמר כדלהלן:

" חיי יום יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים לעמוד ולהחליק, נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... "

5. ב ת"א 556/92 (י-ם) בוסקילה נ' עיריית ירושלים ^[5] נאמר כדלהלן:

" כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם קערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש".

ב ע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן ^[6]  נאמר כדלהלן:

                " רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו ואחרים".

             במקרה שלפנינו "אבן הכיפה" היא בבחינת קל וחומר להלכות הנ"ל. כפי שנראה להלן, מצב התאורה בשטח (למרות טענות התובעת)  וגודלה של האבן היה כזה עד שניתן לומר עליה        "YOU CAN NOT MISS IT ". כפי שאבהיר להלן, ניתן להסביר את ההיתקלות בה בחוסר תשומת לב רצינית מצד התובעת אשר יש בה כדי להטיל עליה רשלנות תורמת ברמה של 100% .

      שאלת האחריות-הצד הקונקרטי

6. קודם שאדון לפני ולפנים בשאלה זו אציין באשר לשלטי אזהרה , גידור וצביעת האבן, שאין כל ראיה שהיו כאלה ואף עניינית אין צורך בקיומם של אלה, שכן מדובר באבן שנועדה למנוע חניית רכבים על השביל.  כפי שהתובעים עצמם ציינו בסעיפים 7 ו-13.2 לכתב התביעה, "אבן הכיפה" הוצבה כדי למנוע מכלי רכב לחנות על השביל ולהפריע למעבר הולכי רגל.במילים אחרות "אבן הכיפה" נועדה כדי ליצור מצב בו תהיה להולכי רגל האפשרות לעבור בשביל מבלי שכלי רכב יחסמו את דרכם. מעבר לכך ייאמר, שאם לא היתה תאורה במקום (כטענת התובעת) ממילא לא ניתן היה לראות את שלטי האזהרה, הגידור, או הצבע של האבן, אפילו אם היו קיימים.